הילדים היום מבלים פחות "למטה" בחצר. לרוב, בעיקר
בסביבה העירונית, אין חצר והמרחב הציבורי המיועד למשחק, מגרשים
וגינות, לא תמיד במרחק שמאפשר לילדים להגיע אליהן באופן
עצמאי. גם שם, אין להורים את הנחת, להתיר לילדים חופש
תנועה עצמאי והליכה לפארק ולגינה, כרוך גם לעיתים בליווי של מבוגר....
הילדים נשארים ומבלים באופן משמעותי הרבה יותר שעות
בבית. כך נגנזו היום מהילדים ההרפתקאות
העצמאיות, הנפשיות, שבהם מתנסים כשמשחקים
בחוץ, כחוויה זמינה ויומיומית.
במקום לרדת למטה, "לצאת החוצה", הדלקת המחשב
ממלאת את מקום היציאה מהבית לעולם. אנחנו ההורים, נינוחים
יותר שהילדים נשארים בבית המגן והבטוח מכל דבר
מפוקפק, שנמצא שם בחוץ: "שלא יסתובבו סתם", "שלא ייתקלו
בזרים", "שלא ייפגשו ברוע", "שלא ילכו לאיבוד", "שלא
יקלעו לצרה שם בעולם לבד", "שלא יחוו חוסר אונים" "שלא
ייאלצו להסתדר עם דברים קשים".
אם היו שואלים אתכם ההורים :
האם עולה בדעתכם להשאיר את הילד שלכם לבד
בתחנה מרכזית של איזו עיר גדולה, ולומר לו: "אתה יכול עכשיו לשוטט
כאן לבד, אני אבוא לאסוף אותך עוד שעה- שעתיים..." ?
התשובה הרי ברורה....
השימוש הנפוץ בפועל "לשוטט" באינטרנט, מדוייק
להפליא ומאפיין כבר את מהותו: אני
משוטט משמע אני מתהלך ועובר ממקום למקום באופן אקראי, בלי
לדעת לאן אגיע. בחופש התנועה של הילד
היום, בשיטוט על המסך, ה"תחנה המרכזית" באה
ונכנסת אליכם הביתה. הילד שלכם כן מסתובב
שם לבד, ואולי חווה דברים שהייתם רוצים שיהיו מחוץ
לתחום עיניו ונפשו, אולי רואה וקורא שפע
ובליל של אינפורמציה שלא מתאימה לגילו. כל
החשיפה הזו, ללא הגבלה, ללא תיווך נכון, הנחייה
או השגחה, מעוררת בילד שאלות
שעדיין אין לו כלים להבין את התשובות עליהן.
וערימת הדברים המעוררים סימני שאלה גדולה ועמוסה.
עם מה הגלישה יכולה להפגיש את הילד
כולנו מכירים משיטוט באתרי האינטרנט את שפע חלונות- הראווה המציפים את המסך ומושכים אותנו לפתוח עוד ועוד חלונות לענייני עולם שונים.
טריק ה"קישורים" הרבים, שמופיעים באתרים כ"מלכודות קהל צפייה" או כפיתיון מרהיב של צילום, המאפשר כניסה לאתר חדש.
הבזקי הפרסומות שמפתות לזפזופ פנימה, כדי לזכות במוצר מוזל, או כדי להיכרך לפתיחת אתר נוסף שעוסק בענייני מבוגרים.
הילדים נחשפים לעולם תכנים שלם של חברות שונות, המגיע באופן מניפולטיבי לקהלי יעד של ילדים הנחשבים בעלי כוח קנייה גדול.
הילדים בגלישה חופשית לא מבוקרת, נתקלים במראות ויזואליים לא מסוננים:
מתמונות פרסומת, שיש בהן ביטוי של אלימות ו/או פורנוגרפיה, כסגנון ויזואלי פופולארי, כשפה בנאלית של מדיה שרוצה למשוך קהל באופן
אפקטיבי, ועד תמונות מתוך חדשות שמצויות כאייטם צדדי. לעיתים תמונות קשות וקיצוניות שצונזרו בהקרנת מהדורת חדשות, אך מפורסמות ברשתות: הוצאה
להורג, קורבנות אלימות, תוצאות התעללויות בחיות, בבני אדם, תמונות קשות מתוך צילומי שדה-קרב.
הרשתות הפופולאריות שאפשר לכנות אותם - "אתרי משפחה" (כמו "וואלה", "נענע"...ועוד) מופיעות בבתים רבים על מסך המחשב, שדלוק כדרך קבע, כאתר הבית. הן זמינות גם לילדים.
אתרים כאלה הן חלון ראווה ראשי ומגוון מאוד אל העולם. אחת האופציות
הפופולאריות אצל ילדים, היא האפשרות הקלה והזמינה, לצפות דרך האינטרנט, בתוכניות טלוויזיה – שההורים לא מרשים לילדים לראות בסלון הבית.
בין כל הדברים, שיש באתר בית פופולארי, היא למשל כותרת קבועה הנקראת, "תמונות ביזאר".
הילדים אוהבים להעביר תמונות מאחד לשני. והדואר ברשת עובר ביעילות:
דני מכתה ז' בביה"ס בחיפה, מעביר לבן דוד שלו בכתה ה' בתל אביב צילום,
וזה האחרון הוא חבר של הבן שלך (בכתה ד') מהחוג לג'ודו.
הוא מעביר לרפי, הילד שלך, את התמונה בפייסבוק, והבן שלך מעביר לכל חברי
הכיתה והביה"ס, שנמצאים ברשימת הפייסבוק שלו.
כך דורית הבת שלך בכתה ב', שקיבלה ממך רשות "שיהיה לה גם פייסבוק", ונמנית ברשימת "החברים" של
רפי (רק כי אחותו חברה טובה שלה), תקבל עם החברים האחרים את התמונה ששלח דני מכתה ז'.
איזו תמונה נשלחה?
הילדים לא מתאמצים להעביר צילום של הג'ירפה החדשה בספארי, התמונה נשלחת בהתלהבות מאחד לשני, בזכות זה שהיא מוזרה, מזעזעת, נלעגת, מצחיקה או האבסורדית. התמונות נשלחות כמבחן אומץ:
צילום של כוויות, צילום של רגל מדממת אחרי תאונה, צילום תקריב של ניתוח, צילום של קבר- אחים.... והכותרות לתמונה:
"אם לא פחדת לפתוח ולא נגעלת להסתכל, תעביר את התמונה הלאה".
הילדים הם סקרנים. גם הילדה שלך מכתה ב'.
היצע המשחקים שזמין לילדים דרך הדפדפנים של אתרי הבית הללו, עצום.
כנסו לכל אתר או מנוע חיפוש ותגלו שרמת וסגנון המשחקים מגוון: הם יכולים להתחבר בקלות וללא הדרכה או סינון, למשחקים שלא הייתם חושבים שהם מתאימים.
הילדים יודעים להעביר "מפה לאוזן" הקלדה של קודים, שפותחים ישירות קובץ של דברים שנחשבים אטרקטיביים. זה יכול להיות כניסה לאתר שמציע כרטיס חינם או פתיחה של קובץ
תמונה, או הגעה לאתר מבוגרים שחסום באופן מבוקר לילדים והם עוקפים אותו בהקלדה של מילה מסוימת בגוגל.
הדלת האחורית של הבית
השימוש האינטנסיבי של הילדים במחשב ובאינטרנט, הקהה
מאוד וטרף את ההבדלים המאוד ברורים שהיו פעם בין פנים וחוץ, בין בית ועולם.
הקירות שמפרידים את הבית מהעולם אשר בחוץ – הפכו דקיקים, כמעט שקופים.
הנחת הזו שאנו מרגישים כשהילד יושב במקום הכי בטוח בעולם, על הכסא המסתובב בתוך החדר שלו, גולש בעצמאות בין אתרי אינטרנט, אם זה בחיפוש אחרי-
משחקים או כדי לשוחח עם חברים או כדי להוריד תמונה של דב פנדה, קצת בעוכרינו.
מאחורי הדלת הקדמית הסגורה והנעולה של הבית, הילד פותח עם שלושת ה-W את הדלת האחורית - ודרכה יוצא לשוטט לבדו בעולם. הנה הוא "בחוץ"!
מה שלא היינו רוצים להראות ולא היינו בוחרים עבור הילד, חודר פנימה, לחדר של הילדים. משם יכולות להיפתח
דלתות למקומות ותכנים, שללא השגחתכם או שליטתכם, הופכות את השיטוט הזה מתוך הבית, למרחיק לכת יותר משיטוט אמיתי ברחובות.
במהירות הוא יכול להיפגש במראות וחוויות שהן יותר קשות ממה שחששנו שעלולות להיות במגרש שליד הבית.
צ'טים
אם תתבוננו מחלון הבית שלכם אל הרחוב, ותראו שם את בתכם בת ה-12 משוחחת עם בחור זר בן 16 או בן 19 ולא לרגע או שניים, זה כבר ברור שהיא לא נעצרה לענות לו על השאלה: "מה השעה בבקשה?"
האם הייתם נשארים לעמוד ליד החלון לנעוץ בה עיניים שומרות? אחרי כמה זמן היו מתעוררות אצלכם שאלות על תוכן השיחה? על מוטיב השיחה שמחברת את שני אלה? אחרי שהוא עומד לידה יותר מדקה? אחרי שהשיחה ממשיכה וכבר נמשכת חמש דקות? האם הייתם סקרנים לדעת מי הזר הזה שמדבר איתה כבר יותר מעשר דקות רצוף? אחרי כמה זמן זה לא היה מוצא חן בעינכם? האם הייתם יורדים ונחלצים אליה בהליכה מהירה כדי להיות נוכחים בתוך הסיטואציה, לפני שהם ימשיכו בהליכת רחוב וייעלמו מעיניכם עוד רגע?... אני מודדת איתכם זמן בדקות.....
.... אבל ייתכן שהילדה מנהלת שיחות עם זרים כאלה שעה שלימה, כשהיא יושבת מול המחשב בחדר שלה. אתם במטבח או בסלון, לא רחוק ממנה. זה עוד ערב של אחת החופשות, אין ביה"ס, היא לא פגשה ילדים כבר זמן מה, ולא נורא להרשות לה להעביר את הזמן מול המחשב.
יש לה עניין, היא נהנית, בעיניכם זה גם סוג של "ניהול חיי חברה" ו"תקשורת" שוקקים, שמתנהלים כבר שלוש שעות רצוף מול המסך.
היא תספיק לנהל שיחת צ'ט עם "צ'ופיק המגניב" מירושליים, עם "לופלוף האלוף" מחיפה, ועם זרים שלרוב מזדהים בכינויים.
הזהות, הגיל האמיתי שלהם? את זה, לא היא ולא אתם תדעו.
מה הם שואלים אותה? מה הם מסבירים לה? מה סגנון הדיבור/הכתיבה שלהם? מי הם?
אולי יש ביניהם כאלה, שלו היו עוצרים את בתכם לשיחה ברחוב, הייתם רצים אליה אחרי דקה. גם אם הם בני גילה....
האם אתם ההורים יכולים להגדיר בכלל לעצמיכם ולסווג אילו דמויות זרות לא מעוררות דאגה, ואילו כן מדאיגות, אם תדעו שהבן שלכם מדבר איתם?
לפי אילו כלים תסווגו? באילו סימנים תאחזו? איך המדיום הזה מאפשר בכלל לתהות על קנקנם של אנשים?
למשל, איך הייתם מרגישים אם תדעו שהבן שלכם בן ה-11 משוחח בצ'ט עם בחור זר בן 23 שמעיד על עצמו שהוא מדריך קבוצת הכדורסל ב.....?
הוא שולח לפייסבוק של הבן שלכם תמונה "מגניבה" של שחקן מחדר התלבושות.
אתם גם תיווכחו שהצ'טים הם באמת בנושא האהוב – הכדורסל.
צריך לראות את זה כנורה אדומה? זה מוגזם להילחץ מזה? צריך לעקוב אם יש לזה המשך? צריך לאסור את ההתכתבות? זה מתאים?
ואם לא נעמיד את משוואת הגיל שתמיד קל להיחרד ממנה:
אם הבן שלכם בן ה-9 , מצ'וטט עם ילד שהוא לא מכיר בן 11? זה פחות מלחיץ?
זה יותר מתאים? ואם הוא מדבר עם ילד ממש בן גילו? אולי זה אפילו דווקא נחמד וחשוב שיתכתב עם ילדים בני גילו מערים אחרות?
האם זה מוגזם להוסיף לרשימת השאלות, גם את השאלה: מיהו הילד מנהרייה בן גילו של הבן שלי, שמצ'וטט איתו?
האם יש/אין ברירה היום להורים לשאול שאלה כזו?
אילו דברים שלא מתאימים לבן שלכם, יכול כבר להביא איתו הזר הצעיר בן ה- 9 , דרך הצ'ט או דרך הפייסבוק?
מה הוא שולח לבן שלכם? לאן הוא עוד מקושר דרכו? האם השפה שלו מתאימה? איזה נורמות הוא מביא איתו כשהוא מדבר עם הבן שלכם? הן מתאימות למה שהייתם מבקשים לבן שלכם? אולי הוא חשוף לדברים שחשוב לכם שהבן שלכם יהיה עדיין שמור ורחוק מהם. האם הוא חושף את הבן שלכם לתמונה זוועתית? למה הוא מצרף אותו?
הילדים יוצאים לשוטט בעולם כשגופם שמור ושלם על הכסא בחדר, האם די בכך?
היום קיימת במידה גדולה עבריינות של אנשים פרטיים ש"אורבים" לילדים ברשת, בעיקר דרך ניהול הצ'טים. הם יוצרים עם הילד, הילדה, שיחה, בונים קשר התכתבות, מערכת יחסים, ולא אהפוך את הכתיבה לכתיבה חדשותית, כל מי שירצה לברר, יזדעזע מכמות העבריינים שמנהלים קשר ונמצאים ברשימות "החברים" של הילדים.
יש כאלה שאותרו. יש כאלה שלא. יש שזה מגיע לפגישה ממשית ברחוב ויש כאלה שמסתפקים בצ'ט בו הילדה מסכימה "רק לפזר את השיער" למצלמה ברשת.
אולי הורים ערניים יתערבו בשלב הזה, אולי יהיו הורים שחודשים הקשר הזה יהיה סמוי מידיעתם.
מיהו גיורא, פרח הטייס בן ה-19, שהילדה ידעה לשמור ולא לספר לו מהי כתובת הבית שלה, אבל אמרה את שם בית הספר בו היא לומדת. היא חשופה באתר שלה עם תמונה אישית, תמונת המשפחה ותמונות מהחדר שלה או מחצר הבית.
לגיורא יש הרשאה להיות "חבר" בפייסבוק שלה, וזה גם מאפשר לו להתחבר לאחת החברות שלה שמופיעות ברשימתה.
אחת מהן תתפתה להיענות לו ולתת פרטים על המקום והשעה שהיא יוצאת מהחוג, כדי שהוא, יוכל כבקשתו, "להפתיע" אותה לכבוד יום ההולדת שלה.
כנראה שגיורא הטייס הצעיר, הוא שלמה, גרוש בן 39 מתל אביב עם תיק או בלי במשטרה. זה יכול להיות גם בן גילה של הבת שלכם, שגם בשביל להיענות לו היא תרחיק לכת. עכשיו יש לו תמונה פרטית שלה והוא יכול להגיד לה: שאם היא תסכים להיפגש איתו, הוא מבטיח לה לא לפרסם את הצילום שלה בחזייה ותחתונים....
מי שעובד במשטרה, עם מתבגרים או מי שקורא עיתון באופן יומיומי, מכיר את מקרי הסחיטה, האיום, הנקמה, שהתרחשו השנה סביב קשרים ברשת.
אתם מסיעים את הבת שלכם לחוג, כי אתם חוששים שהיא תלך חצי שעה לבד דרך הגינה הציבורית בשש בערב. הזר שלא רציתם שתפגוש שם, כבר בן בית אצלכם, הוא היה בחדר שלה, בצ'ט בשתיים בצהריים.
תופעת העבריינות גדלה עד כדי כך, שיש היום מתנדבים וגורמי משטרה שפועלים דרך קבע ברשתות הילדים ומנסים להתחקות אחרי משתתפים לא מתאימים. בעיקר פדופילים.
(העבריינות הממוחשבת העולמית גם מתפתחת ומשתכללת....ויש גורמים עוינים, חברתיים ופוליטיים, שרוצים לחבל ופועלים במיוחד "לפרוץ" ולשבש בהתערבותם גם תוכן אתרים פופולאריים לילדים. אפשר לקרוא לזה "טרור ברשת".
אחד המקרים שזכור לי, לפני כמה חודשים, כל מי שניסה להוריד שני שירים פופולאריים מהיוטיוב, נפתח והופיע לפניו על המסך, לוח עם מאה תמונות פדופיליה).
חיי חברה וחברויות בלוף
האינטרנט היום מאפשר עבור הרבה ילדים צעירים הוויה של רשת חברתית.
האומנם חברתית?
הילדים נלכדים בעל כורחם ונופלים לדילמות שאין להם כלים להתמודד איתם.
התקשורת האינטרנטית והצ'טים ברשת, כורכים את הילדים לדיאלוגים ודינמיקה של "ניהול יחסים" ו"קשרים חברתיים". אלה מעצבים סטנדרטים וקודים המצויים בפערים ניכרים מהמציאות. הפערים האלה משבשים מידה נכונה של מוסר, תפיסה עצמית, חברתית ואנושית. ילדים ונוער יושבים שעות מול המחשב ו"מנהלים" חיי ח'ברה ויחסי חברות אישיים, כשהם יושבים מבודדים בביתם.
התמונה הזו של בודדים המפוזרים בין בתיהם ומנהלים שיחה כתובה, שלא מבוססת על מפגש אנושי "חם": שניזון ממבטי עיניים והתבוננות במחוות פנים, אין חשיפה שמאפשרת הרבה רשמים מעודנים ועשירים לנפשו ורגשותיו של החבר, למצב רוחו, לאווירה ללא מילים, לאינטימיות שנוצרת וקיימת במפגש אמיתי בין ילדים.
מה גם שהתקשורת ברשת, מעצם טבעה ומגבלותיה מובילה ומעצבת דיאלוג שמתרחש בין האגו הנמוך של שני המקלידים.
זירת הדיאלוג מעוצבת על ידי שפה אינטרנטית, סמלית ודלה. אייקונים של סמלים שמביעים רגשות (סמיילי לכל סוגיו) התפתחו גם לשפת כתיבה שטחית ומושגי אייקונים מילולית. הצ'טים מבטאים את שפת הדיבור בכתיבה, וזו הפכה יותר ויותר "קצרנית", גם כסגנון שמבטא כל דבר באופן קיצוני ופשטני וגם כמגבלה אמיתית של תקשורת כתובה.
היא מפשטת את ההבעה, גם אצלנו הגדולים יותר, כסגנון תמציתי שמבטא רק את העוקץ.
אם תציצו בצ'טים של ילדים בגילאים שונים תקראו:
"כיף, סבבה, מה זה בא לי", "יש מצב, אין בעיה, חובה היום!!!!!", "חרא, ממש רע",
"כדאי לך אם ירשו לך אני אכריח את אימא שלי גם", "מת מת מת אי אפשר באאסה"
"הוא כזה דביל, גם אני לא הולכת", "לא פראייר אני חייב לנצח", "מגעילה אני לא הייתי יכולה לקחת ממנה" , "בואי תתקשרי אליי אני אגיד לך" ...וכו'.
התקשורת הזו מאפשרת גם לבטא דברים שאין תעוזה לומר אותם בפנים, לילד או מבוגר. דברים שמבחן המציאות לא היה מאפשר לילד באינסטינקט המוסרי שלו לבטא מול האחר.
מה שנראה לילד המקליד, לרגע מצחיק ופופולארי בפרסום על ילד אחר, בצ'ט, בפייסבוק , מה שהעצים אותו ככותב ונדמה היה לו שהוא מקורי, מגניב, חזק, ומעורר אהדה.... למחרת בביה"ס, במציאות מול הילד האחר ושאר הילדים, הפך לבושה נוראית ואי נעימות בלתי נסבלת.
לקנה המידה מול המסך יש חוקים וגבולות שונים, כך מתחוור לילדה, שיום אחרי הפרסום, בחצר בית הספר חושבת ומרגישה אחרת כלפיי מה שפרסמה.
קשה לה להזדהות, להסביר או להגן על המניעים שיצרו התבטאות כזו או אחרת על המסך.
ילדים שלא מעיזים ולא רוצים להיקלע בחולשתם לקונפליקט מול ילד מסוים, יכולים למצוא עצמם מסתתרים מאחורי המסך שנותן לגיטימציה לבטא בקלות ובחריפות דברים נועזים הרבה יותר ממה שהתכוון לומר.
הכוח לפרסם הודעה, שבקליק אחד מופצת בבת אחת לעשרות כתובות, הוא סוג של שיכרון כוח שנוטה להקצין את ההתבטאות.
ילדים נחשפים לשיטת הדירוגים האינסופיים, שבהתחלה היוו באתרי המבוגרים כלי סקר, ואט, אט, הפכו אבסורדיים יותר ויותר בנושאים, כדרך תקשורת "משעשעת".
אצל הילדים התקשורת הזו, הופכת מהר מאוד לדרך פופולארית ואפקטיבית להניע דברים ולבטא תקשורת כוחנית. להכתיר או לגזור דין באופן גורף.
"מי בעד להעיף את משה מהכיתה?", "מי אמיץ להודות שחדווה היא החנונית של הקבוצה?" "מי עוד חוץ ממני שונא את שמעון?", "למי בא להבריז לדודו מהמסיבה?"
ואצל בני העשרה הסקרים מעלים נושאים ונכתבות כותרות שלא היו מאפשרות לכותב לומר אותם בפני חבריו בפנים גלויות.
דין הכתיבה ברשת הוא כדין כתיבת כתובת גרפיטי ענקית על קיר בעיר...לפחות את הגרפיטי יהיה אפשר למחוק במים וסבון כשהחרטה תתגבר.
אך בהבזק ההקלדה, כשהתוכן המתפרסם נחשף בבת אחת לקהל גדול, גם אחרי יום, כשהדבר לא יהיה רלוונטי או כשהילד המפרסם ירצה "למשוך" את מילותיו הכתובות, הדבר המבייש שנכתב ימשיך ויתנוסס על המסכים בבתים הרבים.
הפרסום המהיר ברשת הממוחשבת יעיל כסוג חדש של רמקול המוני טוטאלי.
כמו הודעה חדשותית ברדיו, פרסום הודעה ברשת "נשמע" ומהדהד חזק ורחוק.
זה נותן ויוצר כוח אולטימטיבי קיצוני. הילד יכול להרגיש כוח ועוצמה כ"קיסר" או מושפל, מוחרם, נלעג, ובקנה המידה של הרשת הממוחשבת זה כמו "להיתלות בכיכר העיר". שמעתי נער בן 15 אומר לנערה מכיתתו: "...אם לא תבואי, נשבע לך על הבוקר מחר אני מפרסם עלייך הכול".
אם מהירות העברת סוד מפה לאוזן מאיימת ונמדדת בקמ"ש, פרסום הסוד ברשת, מתרחש במהירות על קולית, או שהוא הבום העל קולי בעצמו.
התדמית שלי כלפיי העולם
ה"מפגש החברתי" כמו למשל בפייסבוק, דורש יכולת התנהלות של לפחות מתבגר, הפך לכלי תקשורת יומיומי נפוץ אצל ילדים בכיתות הצעירות.
מה נתבע מילד צעיר ש"מנהל" ו"מתחזק" את התקשורת והדימוי האישי שלו.
הילד נאלץ להתמודד מוקדם מאוד, בלי בשלות של תפיסה עצמית, יכולת שיפוט וקנה מידה, את הדבר המסובך הזה שנקרא- "התדמית שלי כלפי העולם", כפי שמכתיבה הרשת או אתר אישי.
המבוגרים עצמם, בעלי הבשלות הנפשית והכלים הנכונים, נוטים עם הכניסה לעולם התקשורת, שחשוף בקנה מידה בלתי נתפס, לכלכל את הדרך בה הם מציגים את עצמם. להפעיל שיקול דעת ולהירתם בסופו של דבר, בהתאם לחוקי המדיה הזו, למידה כזו או אחרת של מלאכותיות. כל זה כדי ליצור חלון ראווה אפקטיבי, אטרקטיבי, שיווקי, מעניין.
הילד, גם נרתם לחוקי הז'אנר ורוצה להיראות: "מגניב", "מקובל", "שווה", "אמיץ". הילד הצעיר, נרתם להתמודדות הזו עם אגו בשלב מוקדם , לנרקיסיזם ולהיסחפות לחוקי ההאדרה העצמית, שנתבעת מתוקף מהות ניהול האתרים האישיים האלה.
הם יוצרים תחרות ולחץ בין הילדים על גילוי "מקוריות", "אומץ" בדרך ניהול הפייסבוק, ביכולת ומידת ההסכמה לחשיפה עצמית, גילוי ו"פתיחות" בפרטים המפורסמים על עצמי.
"איזה תמונות שוות", "איזה משעמם הפייסבוק של גדי, לא שווה להיכנס",
"איזה מגניבה התמונה שלך עם נינט, חצי מהכיתה שלי רוצים להיות חברים שלך כדי לראות את התמונה"
ילדים שחווים קושי חברתי יכולים בנטייה לשקוע בספירת המדיה הזו ב"חיים מקבילים", קשירת קשרים שאין להם מימוש אמיתי במציאות, חיי חברה מדומים. תביעה לתשומת לב רבה, דרך פרסומים מניפולטיביים או כוחניים שמעלים את שמם לכותרות..
האם הילדים באמת משפרים את מצבם החברתי דרך ההקלדות?
האם הילד שיכול לאסוף חברים רבים לקבוצתו, אותם לא ראה מעולם, יוכל לעמוד במבחן המפגש האישי?
ה"חברויות" עם כוכבי תרבות ילדים ברשת, מגלה את מגבלותיה של מושג ה"חברות" לשרוד ברשת. אני לפחות מכירה כוכב ילדים אחד שלא באמת "מאחל לדויד מכתה ו' בהצלחה במבחן" ולא באמת "שמח שצביקה מכתה ה' מעדכן אותו בניצחון במשחק הליגה". דויד וצביקה מאושרים, אבל הם מתכתבים עם נורית, מזכירה צעירה שמקדישה חמישית מהמשרה שלה לנהל את התקשורת האינטרנטית של הכוכב עם הילדים, ואף לכתוב בבלוג של הכוכב את הגיגיו.
החשיפה העשירה שקיימת בגלישה מציפה ומעוררת את הילדים לנושאים, לדינמיקה
ולנפשיות, שמטבע הגיל שלהם הם עדיין רדומים אליהם.
הביטוי הקיצוני של אפקט השפע שקיים באינפורמציה, יוצר יחס מודגש, מוגזם, אפשר לומר שתתפתח תאוותנות, אובססיה, להיות עד, להיות קיים, לראות ולמצות את כל האפשרויות, את כל החלונות הנפתחים, לפתוח את כל החלונות הקופצים, לחיות בו זמנית בין כמה עולמות.
זה לא זר לכם שבגלישה לאתר, קופצת חלונית צ'ט ותוך כדי המשך קריאה ממשיכים גם להתכתב, יש צפצוף שמעיד שנכנסה הודעה לתיבת המייל וילדים שממש מתמצאים, יכולים לבקשת החבר בצ'ט, גם לשלוח באותו זמן מהמחשב, SMS לחברה המשותפת.
"ברבו" למבוגר שמסוגל ליעילות הזו אם היא משרתת את עסקיו, אבל אצל ילד בן
11-12 אם פיצול הקשב והריכוז מתפתחים בגלל זה או מתחדדים יותר ....הרופאים יספרו.
מה שבטוח שיש מחיר לסגנון תקשורת כזה.
לסיכום
קל ופשוט להתיישב ולהדליק את המסך, זה זמין, לא מזיעים, זה לא מלכלך, זה לא מאמץ, הילד לא צריך לחוות דחייה או לפגוש ילד אחר ולהתמודד עם רצונותיו ולהתפשר. קל להישאב, לרגע להציץ לתוך עולם...משם להגיע לעולם אחר, לא צריך לעמוד במבחן המציאות, אפשר להיכנס פנימה ובלחיצת כפתור להתחרט ולעבור למקום אחר בעולם. חיפשנו משהו, לא מצאנו, לא נורא בינתיים נתקלנו במשהו אחר מרתק, גם פה מעניין להישאר. אפשר לשקוע במקום כאן, שם, ואם לא שם, אז שם.
כך הילד עובר בחופש תנועה רחב- מהמייל, לצ'ט, לאתר, לחיפוש, לפייסבוק, למשחק מתוך הפייסבוק, חבר שלח הודעה שהוא במשחק רשת, הילד עובר מהמשחק בפייסבוק למשחק ברשת. שוב צפצוף, "יש! הודעה חדשה". הילד מחכה כבר יום וחצי לתשובה מהראל סקעת, הוא שולח לחברים שיראו את ההודעה, שולח SMS לחברים שלא האמינו שסקעת ייענה לו. עכשיו הוא חייב להישאר מול המחשב, הוא מחכה לתגובות מהחברים. הוא שולח תזכורות אם ראו כבר. יש הרבה מריטת עצבים באקשן הזה מול המסך. הוא מחכה תוך כדי משחק, כבר נמאס לו, שוב צ'ט.
וילד שהמחשב עבורו בבית הוא כתובת פתוחה וזמינה, הוא יפנה אליה כשיחוש בדידות, שעמום, קשיים חברתיים, קושי מנוכחות חסרה של הורים בבית שעות רבות.
מה שנדרשת בהתחברות המוגזמת למסך זו אפילו לא התמסרות, ההתמכרות דואגת להפוך את הגולשים לנאמנים ועקביים בשימוש.
ההתמכרות נפשית, משאירה את הגוף הפיסי דומם, מנוון מישיבה ממושכת ומאומצת, שוקק פעילות מערכת עצבים מוגזמת.
כשמתג ה"כיבוי" נלחץ, "האני" של הילד נשאר שם מופקד כעירבון, בתוך הקופסה, עד שיחזור וידליק שוב את המסך. אז, כמו טוני ודאג, יעבור במסך מנהרת הזמן, דרכה שוב ייבלע למקום אחר בעולם.
וכמובן שאנחנו לא יוצאים נגד העולם, ולא נבהלים מהטכנולוגיה, היעילות, המרכזיות שלה בחיים שלנו. אנחנו גם לא רוצים לנשוף בדרמטיות ובחרדה ביחס לעמדות ההתנהלות הפופולארית של החברה.
אנחנו רוצים להבין מה תובעת ההתנהלות הפופולארית הזו מהילדים שלנו ולהבהיר שלתת דריסת רגל לילדים בעולם המדיה הזה, מבקש לקחת אחראיות של השגחה, תמיכה ומעורבות.
כמו שאני סבורה לפחות, הילדים עדיין צעירים מידי כדי "לקדש את פרטיותם" ונוכחות של הורים גם במקומות ה"נחבאים" האלה חיונית.
הכותבת שלומית אידיסיס מחנכת כיתה ה' בית ספר וולדורף, זומר רמת גן
